<h1>ספר מצות זמניות הלכ' פסח שער שמיני</h1>
<h2>דף ז:</h2>
הדין שוה בשמירת מלאכה בכל המועדים, ונזכיר אותו בזה המועד, ולא נצטרך לחזור אותו בשאר המועדים, כדבר י"י בחג המצות [שמות י"ב], וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם. ומלת "כל" תורה על כלל, ודומה אל לא תעשה כל מלאכה הנאמר בשבת [שמות כ']. ואילו לא נאמר יותר מזה היינו מבינים מזה שדין שבת והמועדים בעשיית מלאכה שוה. אך כשהוסיף ואמר [שמות י"ב] אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, נאמר כי כבר התיר לנו באלו שני ימים טובים מה שהוא לצורך אוכל נפש. אחר כך כשיחזיר בפרשת אמור אל הכהנים בזה המועד ובשאר המועדים כדין שוה כל מלאכת עבודה (אל) [לא] תעשו [ויקרא כ"ג], ואין אנו יודעים מה היא מלאכת עבודה ומה אינה מלאכת עבודה זולתי ממה ששנה פה אך אשר יאכל לכל נפש, הדין נותן שמלאכת עבודה היא מה שאינו אוכל נפש. ונהגו זה בכל המועדים, נאמר כי כל מלאכת עבודה היא מלאכת שכר. כי מה שהוא מתיקון אוכל נפש אינו לשכר. והוא המותר לעשות בכל המועדים. וכבר יש לנו בקבלה מה הן המלאכות המותרות לעשות במועד בסבת היותו אוכל נפש, ומה הן האסורות מהן. והעיקר הכולל לזה, שכל מאכל שיש הפרש בטעמו בין היותו מוכן ביום טוב בין היותו מאתמול, מותר להכין ביום טוב, כדי שיהיה ערב ומתוק כל מה שיוכל להיות. כמו אפיית הלחם וטבוח [—ובישול] התבשיל והשחיטה והדומה לזה. וכל מה שאין יהיה הפרש בין הכינו בי"ט ובין היותו מוכן מאתמול אסור לעשותו. כמו הטחינה והרקידה והדומה להם. ולאומרם [ביצה ל"ו ע"ב] אוכל נפש דוחה י"ט, ומכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יו"ט [שם כ"ח ע"ב] אסור לעשותן בי"ט. ונסמכו עוד לאסור הטחינה והרקידה מהוא לבדו יעשה לכם ואחריו ושמרתם את המצות, ואמרו מלישה ואילך מותר. וענין זאת ההקצתה שיורה עליה מלת "אך", סמכו עליה לאמר שהוא מותר להכין מה שצריך ליומו זה, כדי שלא יכין מיומו למחרתו. ואפילו יהיה בי"ט או בשבת, לאומרם אין י"ט מכין לחבירו. כי במלת "אך" תורה כאילו אמר אשר יאכל לכל נפש ביום ההוא. ונכנס בכלל אומרו אשר יאכל, אשר ישתה, מפני שהשתייה בכלל אכילה ככתוב [דברים י"ד] ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך, והתירוש אינו נאכל. ויבוא עוד בכלל אומרו אשר יאכל לכל צרכי הגוף כמו רחיצה וסיכה. כי מותר לחמם המים בי"ט ולרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו. אך לא כל גופו, כדי שלא יבא מזה להכנס למרחץ. ואמנם מה שאמר במשנת מגילה [ז' ע"א] אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד אינו עיקר שנסמוך עליו. כי היא דעת ב"ש, כמו שמבאר בתלמוד י"ט [ל"ז ע"א], כי שם דברים יתירם ב"ה בי"ט ויאסרם בשבת, כמו הוצאה מרשות לרשות. וכתב ר' שמואל בן חפני ז"ל כבר זכרו הקדמונים ז"ל עיקר המלאכות שהן ארבעים חסר אחת. וכשחקרנו אותם מצאנו שנחלקו לשני חלקים. החלק הראשון שלשים מלאכות נכנסות כולם בכלל מלאכת עבודה, אשר כולן אסורות במועד כמו בשבת. והחלק השני [תשע מלאכות] שאינן מלאכת עבודה, והוא מותר במועד, המרקד והלש והאופה והשוחט והמפשיט והמולח והמחתך והמבעיר והמוציא מרשות לרשות. והמרקד הוא המבדיל סובין מן הקמח. ולא התירוהו אלא בענין אחד והוא להבדיל הסובין. והטובח ממיני האופה. וכל אחד מאלו התשע מלאכות אם כיון בהן למכור או לשכירות אסורות הן במועד. וכלל מה שישמור בזה, הוא כונת הפועל. ואמנם המוציא מרשות לרשות התירו זה בדברים הנקלים אשר הם לצורך המועד. ואמנם משא כבד אסור להוליכו ממקום למקום, כהולכת הדברים הכבדים. ואמנם התירו זה כדי להרבות בשמחת י"ט שיהא מותר להכנת צרכיו כשיוליך ויביא כל מה שיצטרך אליו. וכל מה שהוא אסור לעשות בי"ט ראשון הוא ג"כ אסור בי"ט שני. אין הפרש ביניהם זולתי כי העושה דבר מן המלאכות שחייב עליהם סקילה בשבת בעדים והתראה [בי"ט חייב] מלקות זולתי אוכל נפש. ואם עשאן בי"ט שני שהוא מדרבנן מכין אותו מכת מרדות. וביניהם יש עוד הפרש שני לענין מת. כי אם מת שום מת בי"ט ראשון וצריך לקוברו יתעסקו בו גוים, ובי"ט שני יתעסקו בקבורתו ישראל בכל צרכי קבורה ובתפירת התכריכין ובעשיית ארונו וחפירת הקבר ושאר הצרכים [ביצה ו' ע"א]. ואין בכל המלאכות דבר שהוא מותר לעשותו בי"ט שלא לצורך אכילה אלא הוצאה מרשות לרשות והבערה בלבד. שמתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו שלא לצורך אכילה.
